<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת כי תצא</h1>
<h2>דף יח.</h2>
פירוש מוציא שם רע. ואמר אבי הנערה אל הזקנים [דברים כ"ב]. מכאן שאין לאשה לדבר בפני בעלה. וגם מכאן שאין לאשה לדבר לפני איש, ולכך פסק אע"ג דאין ממנין אפוטרופוס לנתבע כדפריש לעיל מ"מ פסק לאשה הנתבעת ממנין לה אפוטרופוס, לפי שאינה יכולה לדבר לפני האיש, ושמא תסתתם טענתה אם היא תבא לב"ד. בגמרא יליף מכאן דקידושי קטנה לאביה, והרשות ביד אביה לקדשה. נתתי לאיש וגו'. בגמרא [שם כ"ב ע"א] יליף מכאן מיגו דאורייתא, לאיש אסרה פי' אפי' לזה, לזה התירה הרי מיגו.
<h2>דף יח:</h2>
פירוש השבת אבידה. סמך פרשה זו לא תוכל להתעלם אל כי קבור תקברנו, ללמוד פעמים שתוכל להתעלם כמו כהן והיא בבית הקברות.
<h2>דף כ:</h2>
ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ אחת מהם למחות את זכר עמלק, ולכך סמכו לוהיה כי תבא. וגם גבי עמלק כתיב (במדבר כ"ד כ') ראשית וכתיב עדי אובד, ובביכורים נמי כתיב [דברים כ"ו] מראשית, ארמי אובד.
זכור את אשר עשה לך עמלק [דברים כ"ה]. שנאמר [שמות י"ז] כתוב זאת זכרון בספר וכתיב [שם] כי מחה אמחה, פי' לכך אני רוצה שיכתב סרחונו שלא יתמהו על מה מחותו. ואתה עיף ויגע. עיף משיעבוד, ויגע מטורח הדרך. ולא ירא. מלעשות עול כזה, ואע"ג שהשכינה בקרב מחניך לא היה ירא שמא יקפיד, אלמא בעושה עול אינו ירא אלהים [וכן העושה עול במשקלות אינו ירא אלקים] דלהכי סמכי זה לזה.
<h2>דף כא.</h2>
יפת תואר [דברים כ"א]. דבר כתוב בהוה, מיהו בסמוך מרבה ואפי' כעורה. יפת תואר שכל עסקיה ליפות עצמה. וחשקת. לרבות ואפי' אינה נאה. בה. ולא בה ובחברתה. פי' שלא יקח שתים. ולקחת. ליקוחין יש לך בה. לך לאשה. ולא לבנו ולא לאביו. לכך ה"ג לא אחת לאביו או אחת לבנו. והבאתה אל תוך ביתך. מלמד שלא יחלצנה במלחמה פי' רש"י ואפי' ביאה ראשונה, וק"ק לר"ת אהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וי"ל דלא שייך כאן יצר הרע, כיון שתהא מותרת לו, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ור"ת מפרש שלא יחלצנה במלחמה ביאה שנייה. והא דאמרי' גבי מדין [שבת ס"ד ע"א] אם מידי עבירה יצאנו וכו', ומהו עבירה והא מותרת במלחמה היא לפי' ר"ת. וי"ל דעבירה הוא דשמא ביאה שנייה באו עליהן, או שמא לקחו שתים, או שמא אחת לאביו ואחת לבנו. וק"ק ההיא דתמר דבת יפת תואר הייתה ואיך היתה מותרת לאמנון. ואפשר לומר שלא נתגיירה בלב שלם. פי' אחר שלא יחלצנה במלחמה, לגוז ראשה ולגדל צפרנים, עד שיביאנה תוך ביתו. בירושלמי [מכות פ"ב ה"ו] פליגי כפי' רש"י וכפי' ר"ת רב ור' יוחנן אי ביאה ראשונה מותרת במלחמה, ולרב ניחא הא דתמר בת יפת תואר הייתה, ולר' יוחנן צ"ל דלא היתה בת דוד, אלא מן הגוי נתעברה קודם המלחמה.
<h2>דף כז:</h2>
פירוש דין קרובים לעדות. שאילה, על ידי מעשה נשאלתי אם חורגו פסול להעיד על אביו או על אמו של בעל אמו, וכן פסק דכשר וטעו בו ספרים. ופסק אדם פסול להעיד על אשתו ארוסה דמקרבא דעתיה לגבה, אבל כשר הוא לאביה ולקרוביה עד שישאנה. ופסק כל הקרובים שהן פסולין אם נתרחקו קודם תחילתו וסופו של עדות, כשרים להעיד, ואפי' יש לו בנים ממנה. ואם היה תחילתו או סופו [בפסול פסולים להעיד. ואם היה תחילתו וסופו] בכשרות אע"פ שנתקרבו באמצע אין בזו חששא וכשר. ופסק דאפי' אוהב ושונא כשר לעדות דלא נחשדו ישראל על כך דהלכה כחכמים. ובגמרא מפרש סך כל הקרובים הפסולים האבות ט' ובניהם וחתניהם שהן [ט"ו] משלימים לכ"ד, דיש מהן שהן לבדו.
<h2>דף מא.</h2>
ואם בשדה ימצא. לפי שנאמר ומצאה איש בעיר הייתי אומר אין לי אלא בעיר, פי' דמיהת אם התרו בה, בשדה מניין, אם היתה מזידה והתרו בה שחייבת מיתה, ת"ל ואם בשדה מוסיף על ענין, דקאי אקראי דלעיל על דבר אשר לא צעקה, ללמד ששניהם שוין בדבר, בין בעיר בין בשדה, אם התרו בה והזידה חייבת מיתה. ד"א ואם בשדה ימצא וגו' להביא כל שהוא כעניין שדה.
<h2>דף מה:</h2>
פירוש נסקל נתלה. ותלית אותו על עץ [דברים כ"א]. מכאן שהאיש נתלה ואין האשה נתלית.
<h2>דף מו.</h2>
האיש תולין ערום שנ' ותלית אותו אותו ולא כסותו ד"א אותו ערום ולא היא ערומה.
כי קללת אלקים תלוי [דברים כ"א]. לשון בזיון. כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט' ו'), משל לבן מלך וכו'. פי' אחר כי קללת אלקים וגו' שאומרים מפני מה זה תלוי על שברך השם, וקילל א"ע ומזכירין כיצד בירך השם וכו'. בפרפראות כי קללת אלקים תלוי. ר"ת בגימ' ראש, כלומר משום תפילין שבראש. טעם אחר קללת אלקים תלוי, סמכו מכאן פסק מצות עשה לקלל המן שהוא תלוי. ובגמרא [ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז] מפרש כל שלא אמר ארור המן לא יצא וסמך לזולל וסובא, כמו שפי' רבותינו [שם ז' ע"ב] חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר ביום שמצוה לקלל המן התלוי להיות זוללים וסובאים. ופי' פסק הא דחייב לבסומי גרסי' ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף, ואי גרסי' לבסומי ניחא שהוא שמחה לבעל הבית, כשכולם לפניו מטורפים והוא חכם ומשמח בדבר, לכך יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו. טעם אחר כי קללת אלקים תלוי, מוסב על לא תלין נבלתו על העץ וסמיך ליה כי קללת אלקים תלוי, פי' כדאי הוא לקלל אותו התלוי שעשה עצמו אלוה כי נתלה שלא כדרך הניתלין על העץ שהזהיר הקב"ה וחס על כבודו וציוה לא תלין וגו' אך אותו שנתלה על [קלח של כרוב] וזהו התלוי יש"ו ולא נתלה על עץ צוה הקב"ה במ"ע לקללו בכל שעה שמזכירין אותו ולקיים מ"ע ונקרא יש"ו ימח שמו וזכרו וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה שנ' [משלי י'] ושם רשעים ירקב.
<h2>דף מט:</h2>
ולמה הקדים חליצה לרקיקה, לומר ברצון הייתי תחתיך לשרתך לחלוץ מנעליך, והוא אומר לא חפצתי בך והיא משיבה גם אני לא אחפוץ ורוקקת בפניו, לכך ואתה מאוס בעיני כרוק הזה, או לא אחפוץ בשכבת זרע שלך שדומה לרוק.
<h2>דף סו:</h2>
פירוש בתולה ארוסה וזינתה בעדים שלא הוצאת שם רע. כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' [דברים כ"ב]. נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה.
פירוש נשואה שזינתה. כי ימצא איש שוכב [דברים כ"ב]. ימצא בעדים. כדפריש גבי [עובד ע"ז בנין אב כל מקום שנ' ימצא הוא בעדים. שוכב. לרבות כל מיני שכיבה, ואפי' שלא כדרכה. ומתו גם שניהם. גם לרבות מעוברת וכן תנן בפ"ק דערכין [ז' ע"א] האשה שהיא יוצאת ליהרג אין ממתינין עד שתלד. (ושמא) [ובגמרא] יליף מן גם.
<h2>דף סח:</h2>
פירוש בן סורר ומורה. כי יהיה לאיש בן סורר ומורה [דברים כ"א]. איש ולא בן, בן ולא איש, איש ולא קטן, לכך פסק אינו נעשה בן סורר ומורה, אלא מן י"ב שנים עד י"ג שנים ויום אחד. דכיון דנעשה איש [אינו] נעשה סורר ומורה, דלא שייך למימר איננו שומע בקול אביו ובקול אמו.
<h2>דף עא.</h2>
ותפשו בו אביו ואמו [דברים כ"א]. מכאן שאינו נהרג אם לא היה לו אב ואם דברי ר' מאיר. ותפשו בו וגו'. להוציא שאם היה אביו ואמו (בריאין) [גידמין] שלא היו יכולין לתופשו שאינו נהרג. וכן והוציאו, ולא חגרין. ואמרו. ולא אלמין. בננו זה. ולא סומין. איננו שמע בקול אביו ובקול אמו. בגימ' בגונב משל אביו ומשל אמו. ד"א בנינו זה, לפי כי לאיש בן בגימ' זה אבשלום, ששכב עם י' פילגשי אמו.
<h2>דף קז.</h2>
תחת אשר עניתה [דברים כ"א]. סמך לבן סורר ומורה, המענה אשה ובא עליה שלא מדעתה כאמנון ותמר, יצא מהן זרע לא טוב, זשאה"כ [משלי י"ט] גם בלא דעת נפש לא טוב, כאבשלום כדאמרי' בסנהדרין [ק"ז ע"א] אמאי לא דרשת סמוכים.
האחת אהובה והאחת שנואה [דברים כ"א]. מכאן מרבה נשים מרבה כשפים. האחת אהובה. בגימ' (ש) אהובה בנישואיה. זו שנואה אותיות נשואה כדפי' שנואה בנישואיה. (ב)לשון שנאה כתיב ה' פעמים בפרשה, שנואה, והשנואה, לשניאה, השנואה השנואה, כנגד ה' צוויין האמורין בפרשה דלעיל והבאתה, וגילחה, ועשתה, והסירה, וישבה. ללמד כי בן השנואה, בן יפת תואר היה.
